להביא סוגיות סביבתיות-כלכליות להכרעת בית המשפט

מאמר מאת ד"ר רות דגן, שותפה ומנהלת מחלקת איכות סביבה ושינוי אקלים, הרצוג פוקס נאמן.

בהחלטה תקדימית שנתן בית משפט במערב וירג'יניה נקבע כי על סוכנות איכות הסביבה הפדרלית להגיש לאלתר לוחות זמנים ליישום תוכנית לבחינת ההשפעות של פעילות האסדרה והאכיפה הסביבתית של הסוכנות על היקפי התעסוקה.

מזה קרוב לעשור מתנהל בישראל דיון נוקב בסוגיית הנטל הרגולטורי על המגזר העסקי ובפרט ההכבדה שיוצר מערך הרגולציה על התנהלותם של יצרני תעשייה מקומיים וכושר התחרות שלהם בשוק הבינלאומי.

בעקבות שורה של החלטות ממשלה והקמתם של צוותי עבודה וועדות למיניהם, הוחלט על מסלול לפיו כל משרד ממשלתי יבצע עבודה פנימית לזיהוי חסמים בירוקרטיים ומוקדים בהם ניתן להפחית נטל רגולטורי. מספר רפורמות ממוקדות בתחומי יבוא המזון ובענף הבנייה אף יצאו לדרך.

יחד עם זאת, בישראל כמו בישראל, תהליכים כאלה לוקחים זמן ולעתים נדמה שאם בתחום אחד התקדמנו צעד קדימה והתייעלנו, הרי שבתחום אחר הלכנו שני צעדים אחורה ובא לעולם מערך רגולטורי חדש, מכביד ומורכב פי כמה.

אחד התחומים המרכזיים בהם מדובר רבות בנושא זה הוא תחום איכות הסביבה. היקף הרגולציה הסביבתית החלה כיום על פעילות ייצור תעשייתי וייצור אנרגיה הוא בסדר גודל שכמותו לא קיים באף תחום מוסדר אחר ועלות יישומה היא לעיתים כזאת העלולה להביא לפגיעה כלכלית קשה במפעלי תעשייה ולעתים אף לסגירתם.

מנגד עומד כמובן שיקול כבד משקל – הצורך להגן על איכות הסביבה, ויותר מכך – על בריאות הציבור. שיקול זה הוא המנחה את משרדי הממשלה האמונים על הנושא, ובראשם המשרד להגנת הסביבה, לקבוע חדשות לבקרים סטנדרטים סביבתיים מחמירים בתחומים שונים ולעגן אותם בהיתרים וברישיונות שעל המפעלים להחזיק על פי חוק.

השאלה כיצד לאזן בין הצורך להשית רגולציה מחמירה על סקטור התעשייה כדי להגן על בריאות הציבור לבין הצורך להתחשב בנטל שאותה רגולציה יוצרת על כלכלת המדינה, היא שאלה מורכבת וכאמור מתנהל בה דיון נרחב מזה שנים. לא מפתיע לגלות שדיון סביב עלויות כלכליות של רגולציה סביבתית מתנהל בשנים האחרונות גם בארצות הברית. אולם שם, בשונה מישראל, חלה לאחרונה התפתחות דרמטית שעתידה להביא לפתרון ישיר וחד-משמעי של הסוגיה.

בהחלטה תקדימית שנתן לאחרונה בית משפט במדינת מערב וירג'יניה נקבע כי על סוכנות איכות הסביבה הפדרלית להגיש לאלתר לוחות זמנים ליישום תוכנית לבחינת ההשפעות של פעילות האסדרה והאכיפה הסביבתית של הסוכנות על היקפי התעסוקה ומגמות התעסוקה בסקטורים עליהם היא מפקחת.

החלטה זו ניתנה בעקבות עתירה שהוגשה על ידי חברת אנרגיה שטענה כי הסוכנות הפדרלית אינה מיישמת את חובתה, הקבועה במספר חוקי סביבה אמריקאים מרכזיים, להתייחס להשפעות של החלטותיה על יכולת ההעסקה של מפעלים ועל סכנה אפשרית לסגירתם. בית המשפט שדן בנושא הכריע בסוגיה באופן מהיר ועל בסיס משפטי, אף ללא שמיעת ראיות. טענותיה של הסוכנות לפיהן מדובר בנושא שבשיקול דעת נדחו במלואן. בית המשפט קבע כי עליה להגיש בתוך 14 יום לוחות זמנים ליישום הבחינה האמורה.

כלומר, למרות קיומם של דיונים בסוגיה בסנאט האמריקאי, בסופו של דבר ההכרעה המהירה והחדה הגיעה דווקא מבית המשפט. בכך ישנו שיעור חשוב לקורה בישראל. בנסיבות מסוימות, גם אחרי שנים על גבי שנים של דיונים ציבוריים, החלטות ממשלה והקמת ועדות, ישנם נושאים בהם נדרש להביא את ההכרעה לפתחו של בית המשפט.

אמנם בישראל חוקי איכות הסביבה אינם מחייבים לשקול שיקולי תעסוקה וסגירת מפעלים באופן מפורש כמו בארה"ב, אולם הן בחוקים אלה והן בהחלטות הממשלה השונות שהתקבלו בנושא הפחתת נטל הרגולציה קיימות הוראות המאפשרות לפעול כדי להביא את הסוגיה להכרעה משפטית.

כפי שקרה במקרים קודמים בישראל, היוזמה לבירור המשפטי ש"ינער את המערכת" ויביא להנעת תהליך מעשי יכולה להגיע בה במידה מהסקטור העסקי ומארגוני החברה האזרחית. לכן, בדומה לדינמיקה בעניין מתווה הגז ובסוגיית שכר הבכירים במערכת הבנקאית, ייתכן בהחלט שהמקום להכריע באופן קונקרטי בשאלת השיקולים והאיזון הנדרשים לעלויות רגולציה סביבתית הוא בין כותלי בית המשפט.

לצפייה בפרסום המאמר באתר גלובס מיום 25.10.2016 לחצו כאן